“Meaningful Learning”

A few days ago we received a letter from the headmistress of my daughter’s junior high school. The letter was sent in advance of the semi-annual report card, expected soon, and in it the headmistress suggested how parents should interpret the grades on the report card. The gist of her recommendation was to look at the individual achievement of our daughter in comparison to herself rather than her achievement in comparison to others. In other words, we are urged to gauge our daughter’s progress regardless of how she fares compared to her peers.

As a rule, I don’t intervene in my children’s schools. I abhor the way parents today think they know better than teachers, and insert themselves in every little process and decision in the school. But precisely because of this despicable zeitgeist, and in light of the recent reforms announced by the Ministry of Education – under the mantra of “meaningful learning” (I guess simple “education” is passé) – I decided I would write the headmistress a letter to let her know what I think of her recommendation.

Here’s the letter (apologies to those who do not read Hebrew):

קיבלתי את מכתבך להורים לקראת קבלת התעודה. תודה על תשומת הלב. נהניתי מאד לקרוא מחדש את מילותיו היפות של אהוד מנור ז”ל.

 אני מסכים שיש למדוד כל אדם, וכל תלמיד, גם על פי השגיו שלו ביחס לעצמו. אך חוששני שהתמקדותך בסוג זה של מדידה עצמית על חשבון מדידה השוואתית מעבירה מסר שגוי, וזאת דווקא על רקע השיח הציבורי החינוכי אותו את מזכירה בדברייך.

 מאז ומעולם נמדד האדם (ומדד האדם את עצמו) ביחס לאחרים, ולא רק במישור החינוכי. האדם הוא יצור חברתי ואינו חי בבועה, ולכן אין לו ברירה (ואין לחברה ברירה) אלא למדוד את השגיו ביחס להשגי עמיתיו. אין קריטריון אמיתי ואמפירי אחר בעל משמעות למדידת יכולותיו של האדם ומקומו בחברה. החברה האנושית לאורך ההיסטוריה כולה התקדמה משום שהעניקה משמעות וחשיבות למצטיינים שבתוכה. כך גם בעם היהודי: במשך שנות דור נחשב תלמיד חכם לשידוך עדיף על בעל ממון או בעל דעה. מדובר באקסיומה, שכל נסיון לשלול את קיומה משול לנסיון לשלול חוק טבע.

 ההתמקדות בהישג האישי על חשבון ההישג ההשוואתי משקף הלך רוח של אינדיבידואליזם קיצוני, שבמקום להעצים את הפרט מקדש את בינוניותו. כאשר אנו אומרים לתלמיד שאין זה משנה מה השיג במושגים השוואתיים, והעיקר הוא “שהשיג משהו”, אנו מוותרים לו מראש. בעידן של רלטיוויזם מוסרי קיצוני, שפושה בכל חלקה טובה, עלינו לעמוד על המשמר שלא לדרדר גם את מערכת החינוך למקום של “הכל הולך”.

 בתקופה בה השיח הציבורי החינוכי מתמקד במנטרה של “למידה משמעותית” שבפועל מיתרגמת למדיניות של ביטול מקצועות לימוד ו”כמה שפחות בגרויות”; כאשר קודמך בתפקיד מציין לשבח תלמידה שבוחרת שלא לענות על מבחן כי היא “לא זוכרת את החומר” ו”הנושא לא מעניין אותה”; בדור בו התהפכו היוצרות והתלמידים וההורים הם אלו שנותנים את הטון בבית הספר ולא המורים והמחנכים – דווקא עכשיו יש להקפיד ולשים את הדגש במקומות הנכונים ולהימנע מהצטרפות לרוח הרעה של התקופה.

 אין לי ספק שכוונותייך היו טובות ורצית להדגיש את העובדה שכל תלמידה היא עולם בפני עצמו. וייתכן גם שהפלגתי בדבריי. אולם חוששני שברוח התקופה דברייך עלולים להתפרש לא נכונה ע”י ההורים (והתלמידות), ויש שיראו בהם מתן הצדקה לגישה של בינוניות בחינוך.

 בכבוד רב,

 אשר גבאי

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s